פגישת ראש הממשלה ושר הביטחון לוי אשכול עם סופרים ואנשי רוח, תל אביב 19.11.1963

19/11/1963-

תקציר:

דוד אבידן – מתייחס להרצאות קודמות בנושא יהדות – רואה עצמו כאדם דתי באופן שונה מהדתיות הרשמית. הוויכוח על היהדות אינו מלחמת תרבות, אלא וויכוח חברתי שאנשי הרוח לא לוקחים בו חלק. צריך לראות את היהדות לא כצורת חיים ולא כמסגרת קבועה של הרגלים ומנהגים, אלא כתכונה מתפתחת של האינטלקט. כוח מניע של עלית אינטלקטואלית הרואה עצמה כנציגה של עם שלם. היהדות היא צורת מחשבה ולא צורת חיים. כל ויכוח על ענייני יהדות הוא מצבור של ציטטות ותקדימים. והאנשים המייצגים את היהדות הדתית יודעים על יהדות אולי פחות מאחרים, מאחר והם כפופים לפרוצדורה מסוידת. היהדות היא דת מילולית, הויכוח על יהדות הוא ויכוח על צירופי מילים. שופע סתירות. מספר על רבי יהושע בן לוי, תלמיד חכם, שהתרועע עם אנשים שחלו בזיבה. הוא חשב שמאחר והוא למד תורה הוא יגיע לגן עדן. כאשר מת ונלקח על ידי מלאך המוות, הוא דורש ממנו להראות לו את מקומו ולתת לו מאכלת כדי שיוכל להבטיח שלא יגזלו את מקומו. בהגיעו לשם, קפץ מעבר לגדר ויצאה בת קול וקראה לו להשאיר את המאכלת כי היא נחוצה לשאר בני ישראל. בהגיעו למקום אותו הראה לו אליהו, הוא רואה את רבי שמעון בר יוחאי יושב על 13 כסאות. בר יוחאי שואל אותו מי הוא, והוא עונה אני בן לוי. שואל – האם היה קשה בתקופתך? והוא עונה מיד – בוודאי. אם כך, עונה לו בר יוחאי – אינך בן-לוי. זהו תיאור של רוח היהדות, צורת המחשבה. כך גם ההתייחסות לסוגי האש השונים המצויים בגיהינום. הבעיה של נציגיה הרשמיים של היהדות שהם לוקחים ברצינות מופרזת את מה שהיהדות הקנתה לעולם בהומור דיאבולי.
היהדות היא דרגה גבוה יותר של חשיבה. תבנית חיים של דת במובן השמרני מבקשת להקפיא את התהליך של המחשבה האינטלקטואלית. מדוע כל כך שונאים את היהודים? כי צורת המחשבה היהודית היא כמו כישוף, היא משעבדת ומקסימה את האנשים. היהדות היא בעצם ביקורת על העלום, ביקורת שהבריאה עצמה משתתפת בה. מי שמגיע לזה יכול להיות שווה בשווה עם הבורא. היהדות היא תורת מוות ולא תורת חיים. הפילוסופיה היהודית מבוססת על היכולת לשאת את המוות בתוכה. קיימת בישראל תנועה של צעירים דתיים אקדמאים שחושבים שקיום המצוות המעשיות הוא כמו התעמלות השומרת על הרוח ומגנה בפני הכאוס, ניתן להרכיב מערכת מעשים אחרת. אפשר אך לא חובה לחבוש כיפה. אחת מצורותיה של היהדות הרשמית שהיא דת מילולית היא איבוד הרגישות האסטטית לגבי עצמה. לגבי נטורי קרתא – הם לא הבעיה, צריך להתייחס אליהם כאל שמורה חברתית מעניינת כמעט מוזיאונית. למנהיגים הדתיים, מבחינה יהודית, צריך להתייחס בפקפוק. המסורת היהודית פיתחה אלרגיה מוצדקת לפרנסי ציבור. הם ביצועיסטים – בעלי השכלה ממוצעת, בורים. אין להתייחס ברצינות ליומרה הרוחנית שלהם כמו שאין להתייחס ברצינות ליומרה הרוחנית של ראש הממשלה הקודם (בן גוריון). לשמחתנו, ראש הממשלה הנוכחי (אשכול) לא הולך בדרכיו. חז”ל מבדילים בין מדיניות וחיי רוח – טוב זו מלכות שמים, טוב מאד זו מלכות רומא וזה מלאך המוות. כלומר אם מלכות שמים זה חיי רוח בארץ וזה טוב מאד וגם המוביל הארצי הוא טוב מאד, וגם משרד הביטחון והכרוך בו – זה מלאך המוות. “שלושה ראויים לרחמים: מלך טוב, שנה טוב וחלום טוב – אם נוכל לחסוך ברחמינו על המלך, אולי נזכה לכמה שנים טובות שתרחמנה עלינו”.

קטגוריות:

בן גוריון, דוד, יהדות

קובץ מקור:

601

עמודים בארכיון:

68-78

עריכה