צ’מברלין, הרתעה, הסכם ז’נבה, הירדן, תפוקה, ניהול עצמי, קואופרטיב, און, הכפר הירוק

מועצת ההסתדרות – ישיבת פתיחה, נוסח סופי, 26.4.1964

26/04/1964-

תקציר:

נושא המועצה הוא ענייני חברת העובדים. מבקש להקדים ולפתוח בדברים על המצב המדיני כרקע חיצוני לעשייה החברתית והמשקית.
האיום במלחמה אפשרית עדיין קיים, נאצר, נשיא מצרים ממשיך להבטיח מלחמה ומאיים על כל עולה וכל משקיע. הוא אמנם לא מבטיח מלחמה מידית אבל הוא ממשיך לצבור רוח צבאי וכלכלי.
ממליץ לכל מדינות העולם לראות מעבר להצהרות של נאצר על שלום בעולם ועל סוציאליזם מבית – את האמת של התוקפנות ויזכרו עד כמה מסוכן הצירוף הנציונל-סוציאליזם.
מבחינת ישראל, המצב מחייב כוננות מתמדת לצד שמירה על קור רוח.
ישראל זקוקה לא רק ליכולת הגנה אלא גם לכוח הרתעה.
יש במזרח התיכון גם מדינות ידידותיות לישראל.
ישראל תמשיך לפעול למען שלום ויציבות באזור.
מפעל הסיוע לעמי אפריקה ואסיה משתלב בשאיפה הזו – זו זכות לחלוק עימם את הניסיון והיכולות וכך לרכוש ידידות חדשות.
ישראל נענתה ליוזמה המערבית בהסכם ז’נבה לאיסור על ניסויים גרעיניים וליוזמה מהמזרח להוציא את כוח הזרוע מכלל האמצעים לפתרון סכסוכים בינלאומיים.
ישראל דורשת מהמעצמות להבהיר כי השלום אינו ניתן לחלוקה ולסייע לכל העמים להעלות את רמת החיים ולא לסייע למדינות תוקפניות.
ישראל הסכימה לוויתורים גדולים בנושא חלוקת המים בצפון ונענית באיומים ותוקפנות. במקביל למי הירדן שוקדת ישראל גם על פיתוח התפלת מי-ים כמעל להעלאת רמת החיים של האזור כולו ולא רק של ישראל.
המאמץ המלחמתי של המדינות השכנות פוגע קשות באיכות ורמת החיים של אזרחיהם. כך בתימן ובמצרים. צמצום החקלאות, הקצבת מזון, רעב, עוני ומחלות, תמותת תינוקות, בורות ובערות.
המפעל החברתי המיוחד של ישראל, המדינה וההסתדרות הם גורם מפרה בקשרים עם מדינות מתפתחות.
צרכי הביטחון, העלייה, הגידול והפיתוח, קובעים למדינה יעדים דחופים ויעדי ייסוד. עם זאת, חזון התנועה לא יכול להיות “לחוץ” בין צורכי השעה.
“אסור שלחץ השעה, אם לחץ הביטחון ואם לחץ העלייה והקליטה, יהיו לחיץ בין המעשים לבין חזונה של התנועה, חשון חברת העובדים, או הייתי אומר, חזון עם עובד. העמיד את מעשינו במבחן הימים ונתווה דרכים לבאות, לאור הערכים שקבענו: בניית המדינה כחברת עם-עובד, בדרך חלוצית וקונסטרוקטיבית, דמוקרטית ואנושית”. כפי שקבע ברל כצנלסון שאמר שיש לרתום את היום יום בשירות החזון.
כשאנו באים לחדש את ההסתדרות אנו עושים זאת לאור שינויים גדולים שחלו בעולם, בתפוצות ובחיים במדינת ישראל. האתגרים הדורשים מענה, יתכן וכלל לא עלו במחשבה לפני עשרות בשנים.
“האתגרים החדשים הועמדו לפנינו מתוך עצם התבצרותו של משק העובדים, מתוך שקמה המדינה והציבה לפנינו את בעיות יחסי הגומלין והגבולות בין המשק הממלכתי לבין המשק ההסתדרותי, מתוך שבאו אלינו גלי עלייה והיינו חייבים בקליטתם המשקית והחברתית המהירה, בלי שהיה סיפק בידינו להכין את הכלים לקליטתה האידיאית”.
גלי העלייה מארצות המצוקה היתה שונה מכל מה שידע היישוב קודם לכן, כך יהיו גם העליות הבאות שונות ממה שמכירים למרות שמדובר בעלייה מארצות אחרות, כלים אחרים ומצב יהודים שונה.
יש לקוות שהעולים שיגיעו מארצות הרווחה יביאו איתם שפע של ידע, תרבות ומחשבה.
ראשית – יש לפעול בקרב העם העובד בארץ. לבדוק אם הכלים שפותחו לקליטתו החברתית והכלכלית הצליחו. על הקמת מאות כפרים, עשרות ערי הפיתוח – יותר יהודים התרכזו בערים ופחות בפריפריה.
אלפים קיבלו כלים למציאת עבודה, הוקמו מפעלים כלכליים פרטיים וציבוריים, אבל לצד הצד החומרי, על ההסתדרות והתנועה, להיות גם נושאי משק וגם נושאי חזון. אנחנו צריכים לשאול את עצמנו מדוע לא הגדלנו עוד יותר את המשק העצמי, האם היסוד החברתי איתן, האם איכות המשק שהוקם יכול להתמודד עם התחרות מבית ומחוץ והאם הוא יכול לעמוד במבחני המחר.
מדובר במשק פלורליסטי, שצריך לעמוד בתחרות עם משק פרטי בארץ ובעולם. לקראת הקשרים עם השוק האירופי המשותף.
כל מפעל, בין אם הוא שיתופי, הסתדרותי, פרטי או ממלכתי חייב להיות רווחי ותחרותי.
לא בטוח שתנאי שכר עדיפים, זכויות סוציאליות מרחיבות הנהוגות במפעלי ההסתדרות בהכרח תורמות לפריון העבודה.
בלי רווחיות לא יהיה פיתוח, לא תהיה גדילה ולא תהיה עצמאות.
חיזוק משק העובדים לא יכול לבוא רק מלמעלה, הדבר תלוי בראש ובראשונה בעובדים ובנושאים במשק.
בתחילת הדרך כדי להקים משק עובדים היה צורך בקיבוץ, במושב, בקואופרטיב ובמשק ההסתדרותי הנמצא בידי הכלל. יכול להיות שמצטרפת צורת בעלות נוספת, של הממשלה. חובה להגביר את האחריות של העובד למפעל בו הוא עובד.
מפעלי חברת העובדים אמנם משרתים את מטרות הכלל אבל גם העובדים וגם ההנהלה הציבורית חיים לפעול ליחס טוב יותר בין העובד למפעל, בשונה מהיחס שבין העובד למפעל הפרטי. מפעלים הסתדרותיים אינם אנונימיים, הם שייכים ופועלים למען הציבור.
האתגר האידיאולוגי העומד בפנינו היום הוא אתגר עצום. יש צורך במפעל חינוכי שיקרב את עובדי המפעל לאחריות, והבנה שהפרנסה של העובד ושל חברת העובדים כולה תלויה במפעל.
לשם כך צריך למצוא גם דרכים ארגוניות, אין להירתע מכל ניסוי סביר בשיתוף העובדים באחריות ליעילות המפעל, בניהולו וברווחיו לכשיהיו.
“אין להירתע, כפי שאמר בקר, מכל ניסוי סביר בשיתוף העובדים באחריות ליעילות המפעל, בניהולו וגם ברווחיו – אוני רק מוסיף מלה: לכשיהיו”.
בתנועה הקואופרטיבית ובתנועה הקיבוצית נשאלות שאלות רבות בנוגע לעבודה שכירה. הדרך לפתרון בעיות אלה, ארוכה ומורכבת.
כדי להתמודד עם העתיד, חובה לגלות נאמנות לערכים וחוסן משקי – חובה להגיע לעצמאות כלכלית.
משק העובדים צריך להתאים עצמו לקליטת עולים מארצות הרווחה.
צריך להיזהר מהחמצת האתגר שמציבה בתחומים אלה המהפכה התעשייתית: התעשייה ההסתדרותית צריכה לקלוט את החידושים של האוטומציה, הגידול וההתפתחויות בתעשייה האלקטרונית וכדומה.
“ידע טכני, יכולת ארגון וניהול, תושייה חברתית, התמדה ומחקר ומעוף של תכנון מדוקדק – ידרשו לנו כדי לעמוד בכל אלה. בארצות המפותחות בעולם רואה התעשייה חובה ראשונה במעלה בהפרשת רווחים לתכנון ולמחקר. אצלנו עדיין מצפים לכך שהמדינה תעשה את המחקר, תממן ותארגן אותו ותיתן את פירותיו במתנה למשק. הממשלה אינה נרתעת ממילוי חובתה, והיא משקיעה מיליונים רבים במחקר. אבל היא לא תוכל לעולם לעשות את כל המלאכה לבדה”.
במקביל לעשיה הכלכלית והטכנולוגית צריך לפתח את החברה. להציג אתגר חברתי שילהיב את הנוער. אחת האפשרויות היא הקיבוץ התעשייתי כמנוף לאכלוס הספר והאזורים השוממים.
משק מעורב שבו החקלאות והתעשייה מעורבים זה בזה הוא בעל מעלות רבות. אבל לא בכל מקום הקמת ישובים כאלה המשלבים את השניים יהיו אפשריים – יכול להיות שצריך לשקול התיישבות תעשייתית שיתופית או קואופרטיבית שלא תהיה תלויה בתנאי הקרקע ובמציאת מים.
הקהילה היהודית הגדולה ביותר של העם היהודי נמצאת בארצות הברית ושם רובם עוסקים במקצועות אחרים ולא בחקלאות.
כדי לקלוט עלייה מארצות הברית צריך לקחת את הנתונים האלה בחשבון.
החידושים בתחומים השונים יכולים לשרת אותנו גם בתחום החקלאות וההתיישבות.
ההסתדרות לא צריכה להתחרות ביוזמות התנועה ההתיישבותית אלא להשלים את מפעלי התנועה ההתיישבותית.
צריך להכשיר דור ממשיכים. בכל הדרגים.
צריך להרבות את בתי הספר המקצועיים ולהמשיך לפתח את בתי הספר החקלאיים. אולי כדאי לשקול שילוב של השניים. כמו למשל הקמת בית ספר מקצועי תעשייתי בכפר הירוק. אפשר להקים בתי ספר שאינם חקלאיים גם באזורים החקלאיים וכך לדאוג לחיבור של כולם לקרקע.
בנוסף – צריך לטפח ולהכשיר עילית ציבורית שתוכל להנהיג את המשק ההסתדרותי על כל ענפיו. כל הקמת מפעל דורשת גם שכבת ניהול איכותית.
גם בצבא – כאשר אין קצינים או מפקדים לתפקיד מסוים – מוציאים אותם להכשרה, “לא נולדנו תעשיינים. גם לא נולדנו חקלאים, אבל היו שנים שהיתה לנו אפשרות ללמוד זאת”.
מאמין שהמדינה וההסתדרות ישלימו זו את זו בכל המשימות.
“בדרכנו לקראת מדינת ישראל כעם עובד וכחברת עובדים, חייבים אנו, כדבריו של ברל, לרתום את היום יום בשרות החזון ולהתחדש מתוכנו לבניין אדם”.

קטגוריות:

אידאולוגיה, ארצות הברית, ביטחון, בקר, אהרון, גרעין, הסתדרות, השוק המשותף, התפלת מים, חברת העובדים, חזון ועתיד, חינוך והשכלה, חינוך מקצועי, יהדות התפוצות, יוזמה ותחרות, ייצוא וייבוא, כלכלה, כצנלסון, ברל, מחקר ומדע, מים, מצרים, נאצר, סוריה, עיירות פיתוח, עיראק, עצמאות כלכלית, פיתוח, פערים חברתיים, פריון עבודה, פריפריה, צה"ל, קליטת עלייה, תימן

הערות:

צ’מברלין, הרתעה, הסכם ז’נבה, הירדן, תפוקה, ניהול עצמי, קואופרטיב, און, הכפר הירוק

קובץ מקור:

605

עמודים בארכיון:

37-2

עריכה