יצרנות, משק עובדים, תעסוקה, סוציאליזם ישראלי, חזן, סנטה, מלאכה, אמצעי ייצור, קואופרטיב תעשייתי

ועידת איחוד הקבוצות והקיבוצים בדגניה, תמלול, נוסח ראשון, 21.4.1964

21/04/1964-

תקציר:

אל מול מזג האוויר הקריר נתבע האדם לחום פנימי.
היינו עסוקים ב”יום קטנות” – בעשייה היומיומית, הגדולה בכל השנים האחרונות. אבל עמדנו במשימה הגדולה בהצלחה – האוכלוסייה גדלה פי שלושה ויותר, התלות בייבוא הון הולכת ופוחתת כך שקליטת העלייה היתה יצרנית ומוצלחת.
“החברה שנבנתה או מה שבנינו עד עכשיו בבניה קדחתנית נגרמו בהם פגמים, בבנית חברתנו ומשקנו, ובכל זאת מותר לנו להגיד גם עכשיו: שמרנו על עיקר דמותנו החברתית. עלתה בחזוננו עם שחר עבודתנו דמות עם עובד, החי על עמלו והמושרש בקרקע האומר, חברה שבה משק העובדים וצורתו הוא עמוד השדרה. ואכן משקלו של המשק הציבורי – ואני כולל בתוכו גם את המשק הממלכתי וגם את משק העובדים כולו – משקלו של משק זה בכלל התוצר הלאומי מגיע עתה כמעט לכדי מחצית בכל הארץ. משקלו של המשק הציבורי בכלל התוצר הלאומי לא פחת, אלא אפילו עלה קצת בעשר השנים האחרונות”.
“החברה הקבוצתית היא חלק אורגני ועמוד תיכון ביצירתנו החברתית המקורית”
גם מבחינת התעסוקה – תופס המשק הציבורי קרוב למחצית המפרנסים בישראל. ובחקלאות, מאז הקמת המדינה כ-15% מכלל המועסקים היהודיים עובדים בחקלאות. ומשקלה של החקלאות מכלל התוצר הלאומי – 11% המשקף אחוז גידול שנתי של 10%.
מאז הקמת המדינה הוקמו כ-100 ישובים קבוצתיים לעומת 135 ישובים כאלה שהוקמו לפני הקמת המדינה, ועוד קרוב ל-300 מושבים.
משקלה של הקבוצה באוכלוסייה החקלאית היהודית הוא קרב ל-30% ועוד ההתיישבות העובדת כ-40%.
קצב הייצור הריאלי של התנועה הקיבוצית עולה ב- 12-12% בכל שנה וזאת מבלי להגדיל את מספר המועסקים בה.
למרות היותה של התנועה הקיבוצית אחוז קטן בלבד מתוך האוכלוסייה “מפעלנו ההתיישבותי, ובעיקר הקבוצה והמושב האידיאי הם בגדר תרומה סגולית ומיוחדת שלנו למחשבה החברתית ולעשייה הסוציאליסטית”.
הדרך שלנו היא סוציאליזם קונסטרוקטיבי, יצירה משקית וחברתית פועלית עצמית המתחילה מהתא היסודי ולא מלמעלה, מהשלטון.
“נכסי החברה והמשק העצמי שיצרה תנועת הפועלים ותנועתנו הקיבוצית בתוכה, קמו כיצירה עצמית לא רק משום שאביזרי השלטון לא היו בידינו, מחשבת הקבוצה כמו מחשבתנו החברתית בכלל לא צמחה אמנם בחלל ריק, היא נבעה מתנאים מוחשיים שבהם היצירה האפשרית היחידה היתה יצירה עצמית ולאלתר – כך בציונות וכך בסוציאליזם שלנו הישראלי”.
עכשיו, 16 שנה אחרי קום המדינה, צריך לבחון את הכלי שהקמנו. מה ערכו ואיך אפשר ללמוד מן העבר כדי להבטיח ששינויי הנסיבות שמכתיבים חידושים ודרכי פעולה לא יביאו לשינוי ערכים שלילי.
“תמיד עמדה תנועתנו במבחן כפול: מבחן יכולתה ככלי בתנופת יצירה לאומית מבחן ערכה כנקודת מאור או מפנה חברתית”.
האתגר לפניו נמצאת המדינה הוא “כיבוש” של הנוער היהודי מארצות הרווחה כדי לשכנע אותו לעלות לישראל מתוך בחירה ואידיאולוגיה.
הסכנה האקטואלית של העם היהודי בארצות הרווחה אינה סכנה פיזית אלא סכנה רוחנית לקיום העם.
היצירה החברתית שלנו צריכה להיות לאתגר החלוצי של הנוער היהודי בארצות הרווחה. הממשלה תסייע ככל יכולתה לפעילות זו.
גם כאשר יפתחו שערי ברית המועצות, העלייה שתבוא משם, לא תהיה מתוך מצוקה. גם משם העלייה תהיה תלויה בהכרעה רעיונית ורצונית.
אתגר הולך וצומח כאן בארץ הוא דור המדינה, הדור השני לעלייה הגדולה.
המדינה דאגה לחינוך יסודי בחינם ואנו מתקרבים לחינוך על-יסודי בחינם. גם לפני הנוער הזה צריכה התנועה הקיבוצית להציב אתגר חלוצי בתוכן ובן זמננו בצורה.
קיימות הצעות ארגוניות שונות לקראת האתגרים האלה, שום מסגרת אינה קדושה, צריך למצוא את הדרך הטובה ביותר לבצע.
משימה נוספת היא ההתיישבות באזורים השוממים ובעיקר בנגב ובגליל, המתקת מי-ים, פיתוח חבל הבשור והנגב בכלל.
לפני חמישים -שישים שנה, לא דמיינו כך את ישראל, קיווינו שמשקל החקלאות יהיה גבוה יותר – אבל הדבר לא תלוי בנו.
כדי שהקבוצה תוכל להתפתח היא צריכה לקלוט גם תעשייה, מלאכה ומקצועות אחרים.
לא נגזר שתוספת האוכלוסייה הדרושה לפיתוח הנגב והגליל תהיה בריכוזים עירוניים, ושתרומתם של הקבוצה והמושב יהיו בגדר הערת שוליים קטנה. צריך לוודא שגם השטח הגדול שבין הישובים העירוניים לא יישאר ריק.
אנחנו צריכים ללמוד מהניסיון של שלטון סוציאליסטי במקומות אחרים בעולם, למשל ביוגוסלביה או ברית המועצות.
“לכל אשר נפנה עומדים בפנינו אתגרים חדשים. ואין להירתע גם מחידוש צורות תוך כדי שמירה על העקרון הבסיסי של שיתוף מלא – ואל חשש ואל פחד, אינני בא להציע שינויים ולזעזע יסודותינו. הנה, למשל, ואולי רק ברמז, אני רוצה למשהו לנגוע, היה למשל רכשנו ניסיון לא מעט בשילוב מפעלים תעשייתיים בתוך קבוצות וקיבוצים שבסיס קיומם הוא חקלאי. שמענו גם הערב מסנטה, וזכור לכולנו הוויכוח במשך שתים-שלוש עשרות בשנים בכלל על מקומה של החקלאות, המלאכה והחקלאות במשק קבוצתי – וכל ההתפלחות והדרך שעברנו מאז ועד היום הזה.
כיום 6000 איש מועסקים בתעשייה הקבוצתית. לא הכל מושלם בניסיון הזה, יש גם בעיות קשות של עבודה שכירה, בתעשייה וגם בחקלאות, וגם על זאת שמענו הלילה. עלינו ללמוד לקח, לתקן עיוותים, לתקן מה שצריך לתקן, להסיק מסקנות ולהמשיך. אחת ברור, אין לחסוך מאמץ בפיתוח תעשייתי בישובים הקיימים. אבל, שמא חברים נעז ונחשוב גם אפשרויות חדשות? על הרחבת עקרון היצירה הקבוצתית, על ישובים שהחרושת עומדת במרכזם?
בעצם, יכולתי לגלות סוד. יש גם אולי עכשיו כבר אחד, שניים , שלושה ואלי יותר מישובים חקלאיים שלנו שהחלו ביסוד חקלאי, ואחר כך התפתח, ככה רצה הגורל, שבעצם היסוד החקלאי הפך להיות חלק קטן, וזה משקים עצומים ואדירים, גם בחברתם וגם בכלכלתם, ככה זה התפתח מעצמו. שמא נחשוב, שמא נראה בזה איזה סימן לבאות, איזה רמז שיכול גם להיות איזה דבר נוסף? אני אינני רואה למשל סיבה מדוע ניתן לקיים שתוף מרחיק לכן, שתוך קבוצתי בהתיישבות חקלאית בלבד, ולא בישוב קבוצתי המותת בעיקר על מפעלי תעשייה ומלאכה, שטחי פיתוח וכיבוש חדשים.
ומשפט אחד רק בכדי להסביר את עצמי: אינני בא ואינני מציע שום התחרות עם המשק הקבוצתי הקיים שלנו בכל אותם הישובים הקבוצתיים שיש בכוחנו להקים על בסיס חקלאי והוא גם אחר כך התפתח לידי תעשייה. אבל רק לפני שני רגעים שדיברתי על הגליל ואמרתי רק נצרת, רק כרמיאל, ורק אותם הישובים החקלאיים שנוכל להקים, ואותם השטחים העצומים יהיו ריקים, מפני שאולי אין עוד התנאים החקלאיים הראשונים, הקרקע איננה מספיקה ואינה מתאימה לכך. למה לא לחשוב, שאפשר בשטחים הגדולים, ואולי יהיה הכרח חיים שיכולים גם לקום ישובים קיבוציים רק תעשייתיים ואינני רוצה עכשיו להזכיר מקצועות, יכולתי מיד להזכיר לכם כמה מקצועות שאינני חדל להבין שבכלל לציבור הפועלים במשקו העצמי אין שום דריסת רגל ולא כל כך קל דווקא ולא כל כך מסובך להיכנס לשם”.
גם במשקים החקלאיים האמורים להיות מבוססים על עבודה עצמית יש צורך הולך וגובר במציאת פתרונות תעסוקתיים לתקופות בהן אין צורך בכוח האדם בחקלאות. צריך למצוא פתרון לפיו לא יהיה צריך לסגור את בתי המלאכה כאשר יש צורך בידיים עובדות בחקלאות ולהיפך. משק תעשייתי מספק עבודה בכל ימות השנה. בשלב זה לא מציע תוכנית בתחום אלא להתחיל לחשוב על כך. המשק הקיבוצי התעשייתי יכול לתת מענה לחלק מהבעיות שעלו – אתגר חלוצי משולב בידע וטכניקה שיכול לגייס את הדור הצעיר בארצות הרווחה, אפשרות לגייס לקיבוצים האלה אנשים אחרים, מהארץ ומהגולה, שעד עכשיו לא מצאו מקומם בקיבוצים, פיתוח תנועה חברתית חדשה שתסייע לבסס את המדינה כמדינת ערכים, בנוסף הדרישה ההולכת וגוברת להשכלה תיכונית יקבל מענה מתאים.
בתקופה האחרונה הפסיק הנוהג להתלונן שהתנועה הקיבוצית מקופחת.
כראש ממשלה, ובשם הממשלה כולה, והממשלות – היחס של הממשלות למאמץ העצמי של כלכלה שנוצרת בידי הפועלים, המשק העצמי, המשק ההסתדרותי והמשק הקבוצתי בראשו – היא הערכה גבוה ביותר.

קטגוריות:

אידאולוגיה, ברית המועצות, גליל, הסתדרות, השומר ובר גיורא, התפלת מים, חבל הבשור, חינוך והשכלה, חלוציות, חקלאות, יהדות התפוצות, יוגוסלביה, כלכלה, כרמיאל, מושבים, נגב, נצרת, סוציאליזם, ערכים, פיתוח, פריון עבודה, קבוצה, קיבוצים, קליטת עלייה, תוצר לאומי, תעשייה

הערות:

יצרנות, משק עובדים, תעסוקה, סוציאליזם ישראלי, חזן, סנטה, מלאכה, אמצעי ייצור, קואופרטיב תעשייתי

קובץ מקור:

604

עמודים בארכיון:

305-289

עריכה