אזכרה לראש הממשלה לוי אשכול מפי שלונסקי, 27.3.1969

27/03/1969-

תקציר:

מתוך הדברים שנשא שלונסקי באזכרה הרשמית, 30 לפטירתו של לוי אשכול:
שלונסקי מתאר קווים לדמותו ותכונות שאהב והעריץ באשכול – הקשבה, סובלנות, פתיחות.
“… פגישותיי עם אשכול מיום שהכרתיו היו תמיד של פגישה של משורר צעיר, פחות צעיר, עם ראש ממשלה. תמיד היו לנו ראשי ממשלה בחזון שלנו. ואני זוכר את השיחות ביני ובינו. היו אלה תמיד שיחות על מה כותב, והתברר לי שהוא קורא מה שכותבים, ושהוא אוהב ספק. אני אם אפשר לומר כך, אהבתי באשכול את הבלתי שליטי, את הבלתי ראש ממשלה, את הבלתי כריזמטי, שזה דומני, את המבין שכריזמה יש לי ולך. וזהו סוד הקשב שאיננו אצל שליטים, הקשב לזולת. האם זה מקרה שעם עלותו לשלטון אצלנו כראש ממשלה, החל בכנסת אקלים של קשב, של סובלנות, אינני זוכר שהיו הרבה קריאות ביניים שנהפכו למהומה, של חילול כנסת ישראל. אני חושב כי הוא הנהיג את זה. אני אהבתי בו את מחדליו. שהוא נאם אחד הנאומים שלו ששימש לחכמי החכמות האנטי-אשכוליות, שהוא גמגם, אמרתי נפלא, והלוואי היו מנהיגנו מגמגמים קצת, כי הגמגום הוא קצת ויכוח עם עצמך, חוסר ביטחון. ואין דבר נפלא יותר מאשר חוסר ביטחון של שרי ביטחון. אוז הם אינם שרי הביטחון העצמי אלא שרי הביטחון בתוך של העם היהודי.
…אהבתי אצלו את הפסוק שרבים, את הפסוקים את את האידיש המתובלת בתוך נאומים רציניים ממלכתיים, דבר אשר היה נפלא אצל וייצמן ז”ל, אצל ביאליק. גם ביאליק היה ראש ממשלת הרוח שלנו. התבלין העממי הזה ההומניזציה של השליטה, הפגת הגינון החיצוני של שליט על ידי אמירה עממית. צר לי מאד שנדמה לי כי הוא האחרון בראשי הממשלה, או כמעט אחרון אשר ככה יהיו שליטים, על ידי פוסת (פוזת) יהודי טוב, על ידי הלצה טובה, על ידי סבר פנים יפות. ראינו הרבה גבורות, בארץ הזאת וודאי גבורה, אני אינני יודע גבורה יותר יפה, יותר הומנית מאשר הוכיח אשכול כשהוא עמד מול חוכמ’ס של בעלי תפלות, שהוציאו שתי מהדורות אם אינני טועה, מול חיצי רעל עקשניים, יום-יום, בכל הזדמנות וחוסר הזדמנות, כשהוא לא הגיב,] הרחוב, השוק, העם ראו בזה חולשה, המפחד, ראיתי בזה גבורה עליונה אשר הוכיחה את עצמה. יש תמונה בשוויק, שקורפורל אינני זוכר מי מתעלל בו, נותן לו פקודות ולהלך שמאלה ימינה, רוצה לעייף אותו שהוא יפול, והוא עושה ומלגלג ומלעיג. והקורפורל מתעייף, אלה בעלי חכמות יתעייפו. אשכול ההומני השליט ההומני הגיע לגדלות גם לגדלות של ששת הימים.
… אני אוהב שלישים המקבלים בעצבות את הכרח החרב. אבל אורם ומאורם בשיבולת. כך ראיתי את האיש אשכול. וכשבביתו נערכה מסיבה לכבוד אחד הדברים אשר עשיתי נדהמתי על עצם היוזמה הזאת, נדמה לי שאין זה מקובל כאן, ושם פתאום הוחלט שעלי להגיד משו. ראיתי איך סידרו שולחן על גבי שולחן כסא ובבית ראש הממשלה, כמו בבוהמה אני עומד מדבר על גבי שולחן על גבי כיסא. אמרתי שיבולת. וכשגרנו בטרם היות מדינה, וטרם היות ראש ממשלה לישראל, בבית אחד ברחוב אחד, והייתי חוזר לעת ערב הביתה ורואה אותו כמעט יום יום כמעט תמיד באותה שעה מהלך עם אמי ז”ל, מהלך ואני מרחוק, הייתי רואה בעיניים השניות הרואות יותר טוב, אותו כאילו זה אחי דב ז”ל, ואמא הולכת עם אחי הבכור, מני אז לא נשתחררתי מן ההרגשה בכל פגישותי עם אשכול כי אני מדבר עם אחי הבכור דב, עם אחי הבכור.
על כך, על העממי שבו, על ההומני שפגם לשמחתי בכריזמטיות ובשליטיות ובשררתיות שבו, על הגמגום שבו שפגם ברודני שבו, על חוסר כשרונו לתת פקודות, על פשרנותו הנפלאה שהיא הומניזם של שליטה, על כך שמורה בליבי אהבת אח צעיר, משורר ואח בכור מלך. יהי זכרו ברוך.”

קטגוריות:

הספדים ומאמרים לזכרו, מנהיגות

קובץ מקור:

939

עמודים בארכיון:

325-328

עריכה